תמי מוחקת אנשי קשר כל כמה חודשים — מספרים ישנים של רופאים שכבר לא עובדים במרפאה, של שכנים שעברו דירה. מספר אחד היא לא נוגעת בו כבר שנה וחודשיים: "אמא".
היא יושבת במרפסת של הדירה ברחוב טרומפלדור, כוס נס קפה מתקררת ליד המחשב הנייד, והחתול של השכנה מלמעלה יושב על המעקה ובוהה בה כאילו הוא מבין. בטלוויזיה ברקע רץ מהדורת חדשות של ערוץ 12 בלי קול. היא פותחת את האנשי קשר, מגללת עד ל-"אמא", ונשארת שם.
לפני שנה וחודשיים אמא שלה, רחל, מתה בבית החולים סורוקה אחרי שלושה שבועות שבהם תמי ישבה לידה כל ערב אחרי העבודה, מביאה לה מרק עוף בכוס פלסטיק כי רחל לא הצליחה יותר לאכול מוצק. רחל הייתה תופרת במשך שלושים ושתיים שנה בבית מלאכה קטן בשכונת דלת, ואחר כך תפרה בבית בשביל שכנות ובנות משפחה — שמלות כלה, מדי צה"ל שצריך לקצר, וילונות. לימדה את תמי לתפור כפתור לפני שלימדה אותה לקרוא.
תמי כותבת לה הודעה. לא בוואטסאפ — למספר עצמו, בהערות בטלפון, קובץ שהיא פתחה בלילה שאחרי ההלוויה וממשיכה להוסיף לו שורות מדי פעם. "אמא, אני מתגעגעת אלייך כל כך. יש לי את המספר שלך בטלפון ואני לא מצליחה למחוק אותו. אני יודעת שאף אחד לא יענה, אבל הלב שלי עוד שומר תקווה שקטה שיום אחד אשמע אותך אומרת: 'מותק, מה שלומך?'"
היא מקלידה עוד. תודה, אמא, על הכול. לא רק על הבישולים והעבודה הקשה שראיתי אותך עושה, אלא על זה שהראית לי איך נשארים בן אדם טוב. איך חיים בכבוד, לא בוגדים בעצמך, ודואגים למי שאוהבים. האהבה שלך נשארת בתוכי — בתנועות שלי, במילים שאני אומרת, ובאופן שבו אני מחבקת היום את הילדים שלי. את לא כאן, אבל את נמצאת בכל יום שלי. אני מתגעגעת אלייך כל כך, אמא. ואולי לאנשים כאלה פשוט לא מפסיקים להתגעגע.
היא שומרת את הקובץ, לא שולחת כלום — אין לאן. סוגרת את המחשב. החתול עדיין על המעקה.
מה שגרם לה לפתוח את זה דווקא היום זו לא בדידות סתמית — זה שאחיה הגדול, ארז, התקשר בבוקר ואמר שהוא רוצה "לסגור עניינים" לגבי הדירה של אמא ברחוב הפלמ"ח, שם רחל גרה שלושים ואחת שנים. הדירה עדיין רשומה על שם רחל, לא עברה בירושה רשמית, ואיש מהם לא נגע בה מאז שהוציאו את הבגדים לעמותה. ארז אמר שהוא "מדבר עם עורך דין" ושהוא חושב שהכי פשוט שהוא "יעביר הכול על שמו כדי לחסוך בלגן", ושתמי "ממילא לא צריכה, יש לה ולבעלה דירה משלהם".
תמי לא אמרה כלום בטלפון חוץ מ"נדבר". שמה את הטלפון על השולחן, הביטה בו כמו בחפץ זר.
יומיים אחר כך היא נוסעת לדירה ברחוב הפלמ"ח. הדלת עדיין נפתחת עם אותו מפתח ישן שהיא שומרת על המחזיק שלה מתשע שנים, מאז שהיא עברה מהבית. הריח בפנים כבר לא ריח של אמא — יותר ריח של אבק ותריסים סגורים. על השולחן במטבח מונחת ערמת ניירות שארז השאיר: טופס מהטאבו, טיוטת ייפוי כוח מעורך דין ברחוב שדרות רגר, דף ובו הוא ביקש ממנה לחתום "כדי להעביר את הזכויות במלואן על שמו, כמחווה של כבוד למי שדואג עכשיו למשפחה".
היא יושבת ליד השולחן שעליו אמא הייתה מפזרת סיכות ואת מכונת התפירה הישנה של "סינגר", ומקריאה כל מילה בטיוטה. סכום השמאות רשום שם בפירוש: הדירה שווה מיליון ומאתיים אלף שקל. חלקה של תמי, אם הכול מתחלק כחוק בין שני יורשים, שווה שש מאות אלף שקל.
ארז מגיע בערב, לא מודיע מראש, נכנס עם מפתח שהוא כנראה העתיק לעצמו. הוא לובש חולצת עבודה של המוסך שהוא מנהל בפארק התעשייה עומר, הידיים שלו עדיין עם כתמי שמן. הוא רואה אותה יושבת עם הניירות ואומר, "יופי שאת פה, תחתמי ונגמור עם זה."
"למה אתה צריך שאחתום דווקא היום," היא אומרת, לא שואלת — קובעת.
"כי עורך הדין אמר שכמה שיותר מהר יותר טוב, לפני שהטאבו עושה בעיות."
"אתה רצית להעביר את זה על שמך לפני שבכלל דיברת איתי ברצינות." היא מרימה את הדף. "כתוב כאן 'ויתור מלא'. לא חצי. מלא."
ארז שותק רגע ארוך מדי בשביל מישהו שבטוח בצדק שלו.
"את יודעת שאני זה שהיה פה יותר, תמי. אני שילמתי על התרופות בחודשים האחרונים, אני —"
"אני ישבתי איתה כל ערב שלושה שבועות בסורוקה," היא אומרת, לא מרימה את הקול. "עם מרק בכוס פלסטיק כי היא לא הצליחה לבלוע מוצק. אתה בא פעם בשבוע."
הוא לא עונה על זה.
היא קמה, הולכת לחדר של אמא, פותחת את המגירה התחתונה בארון שרחל תמיד נעלה — שם, מתחת לערימת מפיות רקומות, יש קלסר ירוק ישן. תמי מכירה אותו: זה הקלסר שבו רחל שמרה את כל הניירות החשובים, כולל צוואה שהיא כתבה בעצמה לפני שמונה שנים, בכתב יד, וחתמה עליה אצל נוטריון ברחוב הרצל. תמי לא ידעה בוודאות שהצוואה עדיין שם, רק זכרה שאמא הזכירה אותה פעם, כמעט בדרך אגב, "כתבתי מה שצריך, זה בקלסר הירוק."
הצוואה מחלקת את הדירה חצי-חצי, בדיוק כמו החוק היה קובע בלי צוואה — אבל יש שם סעיף נוסף שארז לא ידע עליו: רחל כתבה שאם מי מהילדים ינסה "להוציא את חלקו של האחר שלא בהסכמה", חלקו שלו יעבור אוטומטית לילדי האחר. רחל, מסתבר, לא סמכה על שקט מוחלט בין הילדים שלה, וחתמה את זה חוקית.
תמי מניחה את הקלסר על השולחן, פותחת אותו לעמוד עם החתימה והחותמת הנוטריונית.
"תקרא," היא אומרת.
ארז קורא. הפנים שלו משתנות בשלב מסוים בין המילה "ילדיו" ל"חלק".
"היא… היא לא אמרה לי שיש דבר כזה."
"היא לא אמרה לאף אחד. חשבה שאולי לא נצטרך את זה." תמי סוגרת את הקלסר. "אני לא מתכוונת להפעיל את הסעיף הזה, ארז. אני רק רוצה שתדע שהוא קיים, ושהניירות שהבאת אתה — עם ה'ויתור המלא' — הם לא מה שהיה קורה בלי לחץ."
היא מוציאה את הטלפון, מצלמת את שני העמודים הרלוונטיים בצוואה, ושולחת אותם, בלי מילה נוספת, לוואטסאפ של עורך הדין שלה, מיכל, שגרה בעיר וטיפלה כבר בירושה אחרת במשפחה של בעלה.
בשבוע שאחרי זה מיכל פותחת תיק צו קיום צוואה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. תמי לא מבקשת דבר מעבר לחלק שלה — חצי מהדירה, כפי שרחל רצתה, לא שקל אחד יותר. אבל היא גם לא חותמת על אף נייר שארז מביא לה בלי שמיכל עוברת עליו קודם.
ארז מנסה עוד פעם אחת, בטלפון, לבקש שתוותר "בשביל השקט המשפחתי". תמי עונה לו, "השקט המשפחתי היה קיים כשלא ניסית לקחת לי את מה שאמא רצתה לי. אני לא צריכה לשלם על זה בכסף שלי."
הדירה בסופו של דבר נמכרת, לפי החלטת שני האחים ביחד, לזוג צעיר שעובד בבית החולים סורוקה — אותו בית חולים שבו רחל נפרדה מהעולם. תמי מקבלת את חלקה, שש מאות אלף שקל בדיוק, מועברים לחשבון הבנק שלה בבנק הפועלים בסניף רחוב הנשיאים. היא לא קונה איתו כלום גדול באותו שבוע. פשוט משאירה אותו שם, כמו עדות.
כמעט שנה אחרי זה, כשתמי מסדרת ארגזים לקראת מעבר דירה קטן יותר, היא מוצאת בתוך אחד הארגזים שהובאו מבית אמא מעטפה ישנה שלא שמה לב אליה קודם. בפנים — קבלות על תשלומים שרחל שילמה, בסתר, במשך שנים, על חוב של ארז לבנק שהוא מעולם לא סיפר לאף אחד עליו. סכום כולל: מאה שמונים ואלפיים שקל, ששולמו בעשרים ושתיים העברות לאורך תשע שנים, כולן מחשבון החיסכון היחיד שהיה לרחל. תמי לא מספרת לארז שמצאה את זה. היא סוגרת את המעטפה, מניחה אותה בקלסר הירוק, ומחזירה אותו למגירה — לא כדי להשתמש בו, אלא כי עכשיו היא מבינה למה אמא כתבה את הסעיף הנוסף ההוא, ולמה חתמה עליו לבד, בלי לספר לאף אחד.
