בן זוגי מהחתולים
הטלפון שלי מצלצל בשבע בבוקר, יום שני, גשם שוטף על השמשה של הפולקסווגן, והלב שלי דופק כאילו אני עומדת לקפוץ ממקום גבוה. גיא כבר בדרך לבית החולים — אמא שלו נכנסה לתרדמת בלילה, מ"אסותא" התקשרו אליו בשש. אני יודעת את זה כי הרואה חשבון שלו התקשרה אליי בטעות אתמול, במקום אליו, ובעודה מתנצלת סיפרה לי גם על העיקולים על החשבונות, וגם שהמשלוח שלו תקוע במכס באשדוד כבר שבוע.
שם שלי רונית. הייתי אשתו של גיא במשך אחת עשרה שנה.
לחצתי על השם שלו ברשימת אנשי הקשר. הוא ענה אחרי צלצול אחד, כאילו חיכה, כאילו ידע.
"רונית?" הקול שלו צרוד משינה או מדם שלא זרם מספיק.
"גיא, אני צריכה להגיד לך משהו. עכשיו, לפני שאתה מגיע לבית חולים ולפני שאתה שוקע עוד יותר."
שתיקה. שמעתי את המגבים על השמשה שלו, קצב איטי, ואת הנשימה שלו שמתקצרת.
"את בוחרת את הרגע הזה?" הוא אמר בסוף. "אמא שלי בתרדמת, רונית."
"אני יודעת." קולי לא רעד כמו שחשבתי שירעד. "בחרתי בבוקר הזה. לא במקרה. כי אם אחכה עד שתתאושש, עד שהעיקולים ייסגרו, עד שהמשלוח יגיע — תמיד יהיה עוד משבר. אתה תמיד תהיה עסוק בלהציל משהו. ואני כבר לא יכולה לחכות לרגע הנכון, כי הוא לא יגיע."
"תגידי את זה." קולו שטוח.
"אני כבר לא אוהבת אותך. ניסיתי להגיד לך את זה חצי שנה, בכל מיני דרכים עקיפות, ואתה לא שמעת, כי אף פעם לא הקשבת לי כשזה לא נגע למספרים."
הוא לא צעק. זה מה שהפחיד אותי הכי הרבה — הצפיתי לצעקה, התכוננתי אליה, ובמקום זה קיבלתי אוויר ריק בקו.
"יש מישהו אחר?" הוא שאל לבסוף.
עצרתי את הנשימה. "כן."
"מי."
"ניר. המורה לפיזיקה של תום."
עוד שתיקה, ארוכה יותר. שמעתי אותו בולם, כאילו עצר את הרכב בצד הכביש.
"וזהו? זה הכל?" הוא אמר. "אחת עשרה שנה, וזהו?"
"לא." הבנתי שאם אעצור עכשיו, לעולם לא אגיד את השאר. "יש עוד דבר אחד, גיא. תום הוא לא הבן הביולוגי שלך. גיליתי את זה בבדיקת רקמות כשהוא היה בן שנתיים. שמרתי את זה תשע שנים כי לא מצאתי את האומץ."
הפעם השתיקה נמשכה כל כך הרבה זמן שחשבתי שהקו נותק. שמעתי רק את הגשם, ואת הדפיקות שלו על ההגה, קצב עצבני שלא הכרתי אצלו.
"אני בבית חולים בעוד שתי דקות," הוא אמר בסוף, קולו רדוד, "ואני צריך להיות שם בשביל אמא שלי. אני לא יכול… לא עכשיו."
"אני יודעת. סליחה שבחרתי את הרגע הזה."
"לא, לא סליחה." הוא נשם. "מזמן ידעתי שמשהו לא בסדר. פשוט לא רציתי לדעת מה."
הקו נותק. ישבתי ברכב שלי, במגרש חניה ריק ליד בית הספר, בזמן שהגשם המשיך לרדת, ותהיתי אם עשיתי את הדבר הכי אכזרי שאדם יכול לעשות לאדם אחר, בדיוק ברגע שהוא הכי חלש.
גיא הוא איש שכל דבר שהוא נוגע בו הופך למספרים. חברת ההובלות שלו גדלה מרכב אחד למחסן שלם באזור התעשייה של פתח תקווה, וזה נהדר, זה מה שאהבתי בו כשהכרתי אותו. אבל בשנה האחרונה הוא הפך לאיש שמדבר איתי בטון של מנהל תפעול. "רונית, את יכולה לוודא שהחשבון שולם עד יום חמישי." "רונית, קבעתי לך תור לרופא שיניים, אל תשכחי." הוא ניהל אותי כמו סעיף בטבלת אקסל.
ואני, בגיל שלושים ושמונה, גיליתי שאני מאוהבת במישהו אחר. לא רומן סוער של סרטים — פשוט מישהו שמסתכל עליי כשאני מדברת ולא בודק את הטלפון. ניר נהיה החבר הכי טוב שלי לפני שהיה משהו אחר.
שבועיים אחרי השיחה ההיא שמעתי מעורך הדין שלי סיפור שהקפיא לי את הדם: גיא כמעט התהפך עם הרכב על כביש 4, סטה לפס הנגדי בלי סיבה נראית לעין. נהג משאית מאחוריו בקושי הספיק להתחמק. חשבתי מיד שהוא עשה את זה בכוונה, שהשיחה שלי דחפה אותו לזה. התקשרתי אליו באמצע הלילה, בפעם הראשונה מאז השיחה ההיא.
"רונית, למה את מתקשרת."
"שמעתי מה קרה בכביש. גיא, תגיד לי את האמת."
"לא ניסיתי כלום, אם זה מה שאת חושבת." קולו היה עייף, לא פגוע. "היה חתול על השוליים, פצוע, גורר את עצמו על הכביש. סטיתי כדי לא לדרוס אותו, ואיבדתי שליטה לשנייה. זהו. אין כאן שום דרמה, רק חתול טיפש ורפלקס טיפש עוד יותר."
"ומה איתו? עם החתול?"
"עצרתי, אחרי שהחזרתי שליטה על הרכב. הוא היה שם, בפינת השוליים, נראה כמו סמרטוט אדום רטוב. לקחתי אותו לוטרינר באותו לילה. התברר שהיא, לא הוא — והיא הייתה בהריון."
תום התחיל ללכת לבקר את אבא שלו — לא הביולוגי, אבל האבא שגידל אותו — פעמיים בשבוע. וכל פעם חוזר עם סיפור על החתולה. "אמא, אתה יודע מה, אבא קרא לה פליקס, כי חשב שהיא זכר לפני שהיא ילדה. עכשיו הוא קורא לה 'פליקס אמא'. הוא בנה לה ולגורים ארגז מיוחד ליד המיטה. הוא מדבר איתה כאילו היא בן אדם."
בהתחלה זה בילבל אותי. גיא, שלא הרשה לי לגדל אפילו דג זהב בבית כי "יש מספיק בלגן", עכשיו מגדל חתולה אחת אדומה וארבעה גורים בדירה, ומדבר אליהם בקול רך שמעולם לא שמעתי אותו מדבר בו אליי.
בפגישת הגירושין, בפברואר, ישבנו משני צדי שולחן ארוך במשרד עורכי הדין ברחוב אבן גבירול. חלון גדול, אור אפור של חורף תל אביבי, מזגן שרשרש חזק מדי. לא ביקשתי כלום. לא את הדירה, לא את החשבונות, לא פיצוי. גיא הביט בי פעם אחת, ארוכה, ואז הסתכל בנייר שלפניו. לא אמר מילה רעה. פשוט חתם.
אחרי שיצאנו מהמשרד, עמדתי ברחוב, לא ידעתי אם ללכת לכיוון החניה או לשבת על הספסל ליד הפיצרייה בפינה. גיא עצר ליד הדלת, הפך אליי.
"רונית, אני רוצה שתום ימשיך לבוא. הוא הבן שלי. תמיד היה."
זה שבר אותי יותר מכל מה שקרה עד עכשיו.
היום, כשתום חוזר מגיא, הוא מספר לי על הגורים: מוטי, האפרפר שלא דומה לאף אחד מההורים שלו; קשי, הלבן עם הכתם הכתום בין האוזניים; גרפילד, השובב שגונב גרביים; ועוד גור רביעי, קטן ושחור, שגיא עדיין לא בחר לו שם. ופליקס, החתולה האדומה, האמא של כולם, ששוכבת על הספה כמו מלכה בזמן שכל הבית מסתובב סביבה. אני שומעת ומחייכת, ומרגישה קצת כמו זרה שמציצה מבחוץ לחיים שהייתי חלק מהם.
לפני שבוע קיבלתי מכתב רשמי מעורך דין. לא מגיא ישירות — אבל ביוזמתו. הוא כתב שהוא מוותר על כל תביעה נגדי בעניין ההוצאות המשותפות מהחתונה, שהיו תלויות ועומדות, סכום של שלושים ואחד אלף שקל שחלקנו לא סגרנו. "אין טעם להמשיך לגרור את זה," כתב עורך הדין מטעמו. "מרשי מבקש לסגור את הפרק."
ישבתי במטבח שלי, בדירה השכורה ברמת גן, עם הדף הזה מול הקפה שהתקרר. חתולה פצועה בצד הדרך, חשבתי. מי היה מאמין שגור רך ופצוע יעשה לגיא את מה שאני, אחת עשרה שנות נישואים ובן שגדל בבית שלו, לא הצלחתי לעשות — לגרום לו לעצור, לרגע אחד, ולראות משהו שלא היה מספר בטבלה.
קמתי, שמתי את הדף בתיקייה עם המסמכים של תום, שם שאני שומרת כל דבר שנוגע לחיים המשותפים שלנו לשעבר. סגרתי את המגירה. תום נכנס למטבח בדיוק אז, תיק בית ספר על הגב, ואמר: "אמא, אבא אמר שבשבת הוא לוקח אותי לראות איך פליקס מלמדת את קשי לצוד עכברים."
חייכתי אליו, ובלי לדעת למה בדיוק, פתחתי את הברז ונתתי למים לרוץ על הכוסות שכבר היו נקיות.
