מירי כהן ניגבה את הידיים במגבת המטבח והביטה בארנק הריק שהיה מונח על שיש המטבח, ליד החשבון של חברת החשמל. עד סוף החודש נשארו שנים עשר יום, והכסף הספיק לשלושה.
בנה, איתן, חזר מעזה לפני שנה. בלי הרגל מתחת לברך, ובלי שינה שאפשר לקרוא לה שינה — הוא היה קם בארבע לפנות בוקר ושותק עד האור, יושב במטבח עם כוס קפה קר. הפרוטזה שקיבל בבית החולים שפשפה כל כך חזק, שאחרי שעת הליכה הרגל דיממה. פרוטזה חדשה, כזאת שהייתה מאפשרת לו לרוץ, או לפחות לא לפחד ממדרגות, עלתה בערך כמו מה שמירי מרוויחה בחצי שנה של ניקיון משרדים בקריית עתידים.
"אמא, לא צריך", אמר איתן כשראה אותה סופרת שקלים במטבח בפעם המי-יודע-כמה. "התרגלתי".
היא לא התרגלה. בכל בוקר, כשהבן נתקל בפרוטזה הריקה שהייתה מונחת ליד המיטה וקילל בחושך, היא אחזה בשפת השמיכה עד שהאצבעות הלבינו.
על העמותה היא שמעה במקרה — השכנה רחל, שבעלה איבד יד בלבנון השנייה, הראתה לה עמוד בפייסבוק. "בית הלוחם", כתבה רחל, עוזרים לחיילים משוחררים עם פרוטזות, עם דיור, עם הכול. יש להם גם קשר לקרן אמריקאית שתומכת בטכנולוגיות מתקדמות של גפיים תותבות, קרן שהקים שחקן קולנוע אמריקאי עוד בשנות התשעים ועדיין פעילה.
מירי לא האמינה בטוב לב זר בקלות כזאת. היא מילאה את הטופס באתר בשתיים בלילה, כשאיתן סוף סוף נרדם, וסגרה את המחשב הנייד בתחושה שזרקה מכתב לתהום.
התשובה הגיעה כעבור שלושה שבועות. רכזת התוכנית, אישה ממוצא ישראלי שגרה בניו יורק, כתבה שהיא מוכנה לעזור עם המסמכים לפרוטזה מדור חדש — כזאת שמופעלת על ידי אותות שרירים. אבל קודם היו צריכים אישורים מבית החולים, אישור שירות, עשרות ניירות שאיתן היה צריך לאסוף בעצמו, כי בלי החתימה שלו שום דבר לא זז.
הוא סירב שבוע שלם.
"אני לא רוצה להיות מישהו שמקבלים לו נדבות", אמר, מביט מהחלון לחצר השכנים, שם ילדים שיחקו כדורגל על שתי רגליים בריאות.
מירי לא התווכחה. היא פשוט הניחה על השולחן טופס חדש בכל ערב, עד שהערימה הייתה עבה כמו אצבע. איתן הביט בה שלושה ימים. ביום הרביעי לקח עט.
התהליך נמשך שמונה חודשים. היו שיחות טלפון בשעות לא נוחות בגלל הפרשי השעות, היו ניירות שאבדו בדואר, היו רגעים שאיתן אמר שלא אכפת לו, שהכול יילך לעזאזל. מירי לא נשרפה יחד איתו. היא הדפיסה מחדש טפסים, התקשרה למרכזי מתנדבים שעזרו בתרגום סיכומים רפואיים, ונשאה את הניירות במעטפה שהחזיקה תמיד באותו כיס של המעיל.
הפרוטזה הגיעה באפריל. לא בדואר — הביאו אותה והתאימו אותה במשך שבועיים במרכז שיקום בתל השומר, שהעמותה מימנה עבורו את הנסיעה והשהייה לשניהם. מירי ישבה במסדרון והקשיבה לצלילי הקליקים והזמזום מאחורי הדלת, בזמן שהטכנאי כיוון את ההגדרות לפי הצעד של בנה.
כשאיתן יצא למסדרון לבד, בלי מקל, שומר על שיווי משקל על רגל שצייתה לשריר השוק שלו כמו רגל אמיתית, הוא לא אמר שום דבר גדול. הוא הלך עד לחלון, הביט בחצר בית החולים, שם מישהי שתלה נורקיסים, ואמר:
"יש כאן מדרגות. אני אנסה לרדת".
מירי הלכה אחריו, ידיה בכיסי המעיל, אותו כיס שבו נשאה פעם את המעטפה עם הניירות. היא לא אחזה בו — פשוט הלכה צעד מאחוריו, מוכנה לתפוס אם יצטרך.
הוא ירד לבד. את כל חמש עשרה המדרגות.
בערב, כשחזרו לחדר, איתן הוציא את הטלפון וכתב הודעה לרכזת בניו יורק — קצרה, שתי שורות, להודות לה. מירי קראה מעבר לכתפו ושתקה, כי ידעה: בשבילו זו הייתה ההכרה הגדולה ביותר שהוא היה מסוגל להרשות לעצמו.
בבית, במטבח, איפה שפעם עמד הארנק הריק, הייתה מונחת עכשיו גלויה מהעמותה — תמונה של אנשים שגם להם עזרו, וכיתוב למטה: "ברוכים הבאים למשפחה". מירי הציבה אותה על המדף ליד תמונה של איתן לפני הגיוס, שבה הוא צוחק, עומד על שתי רגליים על חוף הים באילת.
היא לא בכתה כשהביטה בשתי התמונות זו לצד זו. היא פשוט מזגה תה, כמו תמיד, וחשבה שהמדרגות בבית שלהם — תשע מדרגות — נראות עכשיו לא כל כך גבוהות.
