הדירה ברחוב אבן גבירול בתל אביב הייתה שקטה לגמרי. רק מזגן זמזם איפשהו בסלון, והאור הכתום של שקיעה חדר מבעד לתריסים החצי מוגפים. שירה עמדה ליד החלון, ידה האחת על אדן השיש הקר, וביד השנייה החזיקה תיקיית קרטון עבה עם כל מה שצריך כדי לסיים אחד-עשר חודשים של שקר.
איתי קפא באמצע הסלון, תיק העור שלו עוד תלוי על הכתף. הוא הביט באשתו, אחר כך בתיקייה, אחר כך שוב באשתו.
— מה את עומדת לעשות?
— לך כדאי לשבת, — אמרה שירה בלי להסתובב. — אבל אולי תעמוד. זה ייקח פחות ממה שאתה חושב.
— שירה, תפסיקי לדבר בחידות. מה קרה?
היא הפנתה את הראש. מאחוריה, דרך החלון, נדלקו האורות הראשונים של מגדלי שרונה.
— אתמול בלילה, כשהיית ב"פגישת עבודה" ברמת החייל, ישבתי כאן עם עורכת הדין שלי. עשינו סדר בניירות. אתה יודע מה גיליתי?
איתי הניח את התיק על הרצפה ליד שולחן האוכל. האצבעות שלו נשארו קפוצות על הרצועה רגע אחד יותר מדי.
— אני לא יודע על מה את מדברת.
— על החוזה שנתת לי לחתום לפני שנתיים וחצי. אמרת שזה משהו טכני מול בנק הפועלים. "חתימת נוהל", אמרת. אז חתמתי.
איתי חיוור.
— שירה…
— בזכות החתימה הזאת, — היא המשיכה באותו טון שטוח, — כל הבעלות על המוסך, על "איתי מוטורס", עברה אליי. אני הבעלים היחידה. ואתמול בערב חתמתי על בקשת פירוק.
השקט שתפס את הסלון היה עבה כמו האוויר לפני סופת חול.
— פירקת לי את העסק?
— את העסק שאבא שלי הקים ב-1987 בפתח תקווה, — אמרה שירה. — אתה רק באת והתיישבת על הכיסא שלו.
איתי עשה צעד קדימה ואז נעצר. נראה היה שהוא לא בטוח אם לצעוק או לבכות.
— זה המוסך שלי! אני עבדתי שם כל יום במשך תשע שנים!
— אתה עבדת שם. זה נכון. גם מנהלת החשבונות ששכרת עבדה שם. בעיקר אחרי שעות העבודה.
הוא ניסה לענות, אבל שירה כבר משכה מהתיקייה דף מודפס והניחה אותו על השולחן. פלטת חיובים מכרטיס אשראי עסקי. עשרים ואחת עסקאות בחנות תכשיטים בכיכר המדינה, סך הכול שמונים ושבעה אלף שקל, כולן בחודשיים האחרונים.
— אז מה, — אמר איתי בשקט. — קניתי מתנות ללקוחות.
— לקחת לקוחה לסופשבוע באילת, — אמרה שירה. — היא צילמה אתכם במרפסת המלון. החשבון יצא מהכרטיס של המוסך. שלושה לילות במלון דן אילת, חדר עם בריכה פרטית. תשעת אלפים שש מאות שמונים שקל. רוצָה שאמשיך?
בדיוק אז צפצף הטלפון הנייד של איתי. הוא הוציא אותו, הציץ במסך, והחזיר אותו לכיס בלי לענות.
— אל תדאג, — אמרה שירה. — זה בטח בני. הוא לא כעס על זה שאיחרת למשחק הכדורגל שלו בשבת. הוא סיפר לי שאמא קנתה לו ארטיק במכולת ליד המגרש.
איתי כבר לא ניסה להתווכח. משהו בו נשבר, אבל לא כמו שירה ציפתה. הוא הזדקף פתאום, משך כתפיים לאחור, ואמר בקול שנועד להישמע חזק:
— טוב. את רוצה להתגרש? בואי נתגרש. אבל אל תחשבי שאני יוצא מכאן בלי כלום. יש חוקים במדינה הזאת.
— יש, — הסכימה שירה. — לכן חיכיתי.
היא פתחה את דלת הכניסה. שני אנשים נכנסו פנימה: עורכת דין בשנות החמישים לחייה, עם משקפיים תלויים על שרשרת זהב, ופקיד מחברת האבטחה, שהחזיק בידו מזוודת כלים קטנה.
— זו עו"ד נעמי ברקאי, — הציגה שירה. — והוא באמת איש מקצוע. הוא כאן כדי להחליף את הצילינדר בדלת.
— את לא תחליפי שום דבר, — אמר איתי. — הדירה הזאת רשומה על שם שנינו.
— בדקתי היום במשרד הפנים, — אמרה נעמי ופתחה תיקייה משלה. — הדירה רשומה על שם אברהם ושרה אדרי, הוריה של שירה. לפני שהתחתנתם הם רשמו הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. שירה היא ברת רשות בלבד. אתה… אורח.
— זה לא חוקי! — צעק איתי. — אני עורך דין! אני אתבע אתכם על הכול!
נעמי לא הנמיכה את מבטה.
— אתה מוזמן. אבל לפני שאתה תובע, כדאי שתקרא את הסכם הממון עליו אתה חתמת. סעיף שמונה, פסקה שלוש: במקרה של בגידה, הצד הבוגד מאבד כל זכות לרכוש משותף ולנכסי הצד השני. ויש לנו תיעוד של הבגידה. כולל תמונות.
שירה שלפה את הטלפון שלה, פתחה גלריה, והפכה את המסך אליו. על הצג הופיעה תמונה שלו, איתי, יושב במסעדת יוקרה בנמל תל אביב, ידו על יד של אישה צעירה עם שיער אדמוני קצר.
— זו ספיר, — אמרה שירה. — בת עשרים ושבע. מאמנת כושר. היא חושבת שעוד מעט היא תעבור לגור בדירה הזאת.
איתי פתח את הפה, אבל לא יצא ממנו כלום.
— זה לא מה שאת חושבת, — ניסה לבסוף.
— זה בדיוק מה שאני חושבת. ולפני שאתה שואל, לא הזמנתי לכאן בלש פרטי. ספיר צילמה הכול בעצמה ושלחה לי במייל. כנראה שאתה מבטיח דברים שאתה לא מקיים, ואיזה צורך יש לה לחכות.
בדיוק אז נדלקו האורות במסדרון. דלת המעלית נפתחה בקומה, ונשמעו צעדים מהירים. רגע לאחר מכן עמדה בפתח דלת הכניסה, שהאיש מחברת האבטחה כבר החל לפרק את הידית שלה, אמו של איתי, גברת אסתר, ולצידה אחותו מאיה.
— מה הולך פה?! — קראה אסתר. — איתי, מה היא עושה לדלת?
— אמא, היא מעיפה אותי מהבית!
אסתר נכנסה פנימה, נעלי העקב שלה נקשו על רצפת השיש.
— אחרי כל מה שעשינו בשבילה! אישה כפוית טובה!
שירה משכה את קצה חולצתה, יישרה אותו, והרימה את מבטה אל חמותה.
— בא נתחיל משאלה פשוטה, — אמרה. — איפה הייתם בשבע בערב ביום שלישי שעבר?
אסתר קפאה לרגע. מאיה, שנכנסה אחריה עם תינוק במנשא, נראתה פתאום עייפה יותר.
— לא עניינך איפה הייתי, — השיבה אסתר לבסוף.
— נכון, — אמרה שירה. — אבל יש לי גישה למצלמות החניון של הבניין. ויש לי גם צילום של שלושתכם נכנסים למוסך של אבא שלי. בשטויות של אחת-עשרה בלילה, כשכולם ישנים.
שתיקה. אסתר העבירה משקל מרגל לרגל.
— לא לקחנו כלום, — אמרה מאיה חרישית.
— חוץ מקופה קטנה של פולישות יפניות שעלתה שנים-עשר אלף שקל, — ענתה שירה. — וממחשב נייד עם רישיונות של תוכנת ניהול מוסכים. ופנקסי חשבוניות. הכול מצולם.
— זה שקר! — אמרה אסתר. — אני אזמין משטרה!
— תזמיני, — אמרה שירה. — הם גם יטפלו בתלונה על התפרצות. ואז נבדוק למי מאיה העבירה את הרישיונות. היא לא מכירה את המוסך. מישהו אחר כן.
איתי הניח יד על זרועה של אמו.
— אמא, לכי הביתה. אני אסתדר.
— אתה לא תסתדר! — אסתר כמעט צעקה. — היא לקחה הכול!
שירה הרימה את ידה, כמו מבקשת שקט. לא בצעקה, לא באיום.
— לא לקחתי כלום. אני רק מחזירה לעצמי את מה שתמיד היה שלי. והדבר היחיד שאני עומדת לעשות עכשיו זה לנעול את הדלת.
— יש לך דקות ספורות, — הוסיפה עו"ד נעמי. — אני מציעה שתיקחו חפצים אישיים בלבד.
איתי הביט סביבו. בשולחן הסלון עמדה קערת פירות לא גמורה, ולצידה כוס מים ששירה שתתה ממנה מוקדם יותר. על המדף ליד החלון עמדה תמונה של אבא של שירה, אבא שלידה נשבע כולם שיעבדו יחד. ליד התמונה שכב אותו הסכם נישואים, מקופל בדיוק באמצע.
— תדעי לך, — אמר איתי בקול שקט שלא היה בו איום, רק השתאות, — שאני מתכוון להילחם בך על כל שקל.
— אני סומכת עליך, — אמרה שירה. — כמו שסמכתי עליך כשאמרת לי שאתה נוסע ללקוח ברחובות. כמו שסמכתי עליך כשחליתי בשנה שעברה ואתה "לא רצית להדביק את עצמך".
מאיה התחילה לבכות חרישית, בלי דמעות כמעט, מהסוג שבוכים כשנתפסים בידיים בבצק.
— שירה, תני לו צ'אנס, — אמרה.
— נתתי לו תשע שנים, — אמרה שירה. — זה בערך שמונה צ'אנסים יותר מדי.
הטכנאי, שעד עכשיו עבד בשקט עם מברגה קטנה ומדויקת, נעל את הבורג האחרון והניח על השולחן צרור מפתחות חדש. שלושה עותקים, מחוברים בטבעת פלסטיק כחולה.
— גמור, — אמר.
שירה לקחה את המפתחות. הם היו קרים וכבדים בכף ידה.
— אם תרצה לפנות את שאר הדברים שלך, — אמרה לאיתי, — יום חמישי, בין ארבע לשש. בתיאום מראש עם עו"ד ברקאי. ותסכם איתה גם על מה אתה לוקח. לא הכול שלך.
— והמוסך? — שאל איתי, ובקולו נשמע, לראשונה, משהו דק שנשבר.
— המוסך חוזר לשותף של אבא שלי, יוסי, — אמרה שירה. — הוא רצה לקנות אותו כבר שלוש שנים. אתמול חתמנו. הוא ישלם הוגן. הכסף ייכנס לחשבון נאמנות שישמש ללימודים של בני.
איתי הביט בה כאילו ראה אותה בפעם האחרונה. שירה לא נרתעה. היא פתחה את הדלת לרווחה.
— עכשיו, בבקשה.
אסתר יצאה ראשונה, ראשה מורם, בלי לומר מילה. מאיה נגררה אחריה. איתי עצר לרגע על המפתן.
— אני בכלל לא מכיר אותך, — אמר.
— נכון, — אמרה שירה. — מעולם לא ניסית.
ואז סגרה את הדלת. המנעול החדש נקליק בחריקת מתכת לא מוכרת, כשהמפתח הסתובב בו לאט.
בערב, כשהבית חזר לשקט, שירה התיישבה על המרפסת הפונה לרחוב. העיר נשמה כרגיל, אורות ואוטובוסים וזמזום רחוב שעולה משדרות בן-גוריון. היא מזגה לעצמה כוס יין אדום, לא יקר במיוחד, ולגמה ממנו בלי למהר.
בציוץ הוואטסאפ הגיעה הודעה מבני.
"אמא, איפה אבא?"
שירה כתבה: "הוא יצא לטיול. נדבר מחר."
את הטלפון הפכה עם המסך לשולחן הזכוכית. מעבר לכביש נדלקה המנורה הכתומה של המכולת עדיין פתוחה. היא שמה לב שהפלסטר שהדביקה הבוקר על האצבע התחיל להתקלף, קילפה אותו בזהירות, והשחילה את המפתחות החדשים על טבעת נפרדת, ירוקה, שהשאירה על השידה בכניסה.
