התמונה שאף סטודנט לא שכח

אני עובד בחנות צילום ברחוב אלנבי בתל אביב כמעט שש עשרה שנה. מגיעים אליי סוגים שונים של אנשים — תיירים, אמנים, חיילים, זוגות מאוהבים. רוב הפרצופים נמחקים לי אחרי כמה ימים. אבל יש תמונות שנשארות איתי, ואני זוכר אותן לפרטים, כאילו צילמתי אותן בעצמי.

זה קרה ביום ראשון האחרון של אוקטובר.

הבוקר היה רגוע באופן מעצבן. מכונת הקפה הקטנה בפינה גרגרה כבר השעה עשר, ואני סידרתי מארזי אלבומים על המדף הקדמי. הרדיו מילמל איזה שיר ישן. הדלת נפתחה עם צפצוף קטן, ונכנסו שניים.

קודם ראיתי אותו.

נער גבוה, לבוש חולצה לבנה מגוהצת, עם תיק גב תלוי על כתף אחת. הפנים שלו היו ממוקדות, נרגשות. אבל מה שמשך את העין זה איך שהוא החזיק את הזרוע של האישה שנכנסה אחריו.

היא היתה קטנה, כמעט שקופה. שמלה שחורה ארוכה, סריג בצבע יין כהה, ומטפחת קשורה מתחת לסנטר. היא הלכה צעדים קטנים, והנער לא משך אותה — הוא התאים את עצמו אליה.

"בוקר טוב," אמרתי, ניגב את הידיים במטלית.

הוא ענה לי בחיוך רחב. "אפשר להדפיס תמונה? אחת."

"בטח. איזה גודל אתה רוצה?"

הוא הסתכל על הסבתא. "מה את אומרת, סבתא? גדול? כדי שיהיה איפה לתלות?"

היא גיחכה. "מה אני יודעת, מוטקה. אתה הסטודנט."

ואז הוא הוציא את הטלפון, חיפש כמה שניות, וסובב אליי את המסך.

התמונה היתה פשוטה להפליא. לא חדות מושלמת, לא תאורה מקצועית. הרקע היה שער של בניין אוניברסיטה ישן בן ארבע קומות. הוא בחולצה הלבנה, תיק על הגב, חיוך ענק. היא צמודה אליו, המטפחת מסודרת, יד אחת נלפתת בזרועו. שניהם מול הכניסה, כאילו בדיוק עומדים לעלות במדרגות.

שאלתי אותו איפה צולמה.

"ליד אוניברסיטת תל אביב," הוא ענה. "היום היה היום הראשון שלי."

הסבתא שחררה אנחה קטנה, כזאת שנשמעת כמו יותר מדי דברים ביחד.

"ומה, באמת ליווית אותו עד לשער?" שאלתי אותה, חצי מחייך. "כמו בכיתה א'?"

היא לא ענתה מיד. רק הביטה בתמונה על המסך שלי, שהפכתי אותה מעט כדי שתסתכל בנוח. "אני ליוויתי אותו בעצם כל השנים," אמרה לבסוף. "אבל היום הוא החזיק לי את היד."

## מה שראיתי מהצד של הדלפק

הם לא סתם נכנסו ביחד.

בזמן שהתמונה נשלחה למדפסת, היא התיישבה על הכיסא היחיד ליד דלת הכניסה, זה שאני שומר ללקוחות ותיקים. הוא עמד לידה. כל פעם שהיא ניסתה לומר משהו, הוא רכן אליה קצת, כי היא דיברה בקול נמוך כזה שאפשר לפספס חצי משפט.

"אתה בטוח, מותק, שאתה לא רוצה ללכת לבד?" שאלה.

"סבתא, כבר אמרתי לך."

"אבל כולם שם בגילך…"

הוא הניח יד על כתפה. "אז אני אגיד להם שהגעתי עם המלכה של המשפחה."

היא צקצקה בלשונה. "נו נו נו."

אבל אני ראיתי שהיא הסתובבה הצידה לנגב משהו מעל הלחי. לא בכי. רק טפטוף קטן כזה שאין לו שום קשר לעצב.

שאלתי אם רוצים אולי כוס מים מהברז של החדר האחורי. הוא אמר "תודה, לא צריך." היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה עליו כאילו היא רוצה לוודא שזה אמיתי.

## הסיפור ההוא שהתברר מהתמונה

אני לא נוהג לרדת לפרטים עם לקוחות, אבל הבוקר ההם לא היה רגיל.

"כמה זמן גידלה אותך סבתא?" שאלתי את הנער.

הוא חשב רגע. "מאז שהייתי בן שש. כמעט שלוש עשרה שנה."

"ההורים בחו"ל?"

הוא ענה בקצרה. "לוס אנג'לס. הם חוזרים פעם בשנתיים בערך."

ואז הוא הוסיף משהו שתפס אותי. "סבתא שלי קמה כל בוקר בחמש וחצי כדי להכין לי כריך. גם כשהיה לי בגרות בלשון והיא לא הבינה מילה מהתוכנית, היא היתה יושבת מולי בסלון עד שתיים בלילה. רק כדי שלא אהיה לבד."

הסבתא קטעה אותו. "מה אתה מספר לו, יאללה?"

"זה נכון," הוא אמר.

"נכון, נכון. אבל למה לספר לזרים?"

הוא חייך אליי. "היא מתביישת שמשבחים אותה."

ואז היא קמה מהכיסא, ניגשה לדלפק, והסתכלה על מסך המחשב שלי, שהציג תצוגה מקדימה של התמונה. "תעשה את זה יפה," אמרה לי. "זה לא סתם יום."

"תאמיני לי," עניתי, "אני מבין."

## המכונה עשתה שלה

המדפסת המקצועית שלנו לא מהירה. יש בה משהו כבד, מיושן, שמחלק את הדיו בשכבות. בזמן שזה קרה, הם עמדו בחנות הקטנה שלי, והנער התחיל לספר על ההרשמה לקורסים, על התור במזכירות, על כנס הסטודנטים החדשים שהיה בצהריים. היא הקשיבה ברצינות של אדם שחי את הדבר האמיתי.

בשלב מסוים הוא שאל אותה: "זוכרת את הפעם ההיא בכיתה ט' שהבאת לי ארוחת צהריים ושכחת את הסיר?"

היא מחאה כף על זרועה. "אוי, אל תזכיר לי. הבאתי את זה בעטוף של מגבת כמו משוגעת."

"כל הכיתה שאלה מאיפה הריח הזה."

"ואני הייתי מוכנה להיבלע באדמה."

הוא צחק. "אבל לא שכחת."

"איך אפשר לשכוח, בחייאת?"

זה נמשך ככה. רסיסי זיכרונות. לכולם היה אותו צבע. לא של געגוע כבד, אלא של מה שנבנה יום אחרי יום. מישהו ישב ליד ילד עם שיעורי בית. מישהו ספר מטבעות כדי לקנות מחברות. מישהו סירב ללכת לישון לפני שהוא נכנס הביתה.

ואני חתכתי להם קרטון קשיח, כדי שהתמונה לא תתקפל.

## הרגע שכמעט נשבר

כשההדפסה כבר היתה כמעט מוכנה, המדפסת השמיעה צפצוף ארוך ומוזר ונעצרה באמצע. נורה אדומה הבהבה. "חסימת נייר," אמרתי, יותר לעצמי מאשר להם, וניגשתי לפתוח את המכסה האחורי.

הסבתא קמה מהכיסא בבת אחת, מהר מדי בשביל הגוף שלה. "מה קרה? זה נהרס?"

"לא נהרס, גברתי, זה רק—"

"תראה לי." היא כבר עמדה לידי, קרובה מדי לדיו הרטוב. הידיים שלה, שעד עכשיו היו רגועות בחיקה, אחזו בשפת הדלפק חזק.

"סבתא, זה בסדר," הנער ניסה למשוך אותה אחורה בעדינות, אבל היא לא זזה.

משכתי את הגיליון התקוע בזהירות. הוא יצא שלם, רק עם קפל קטן בפינה השמאלית התחתונה — מקום שממילא ייחתך בגזירה. "הנה," אמרתי והראיתי לה. "לא קרה כלום. אני מדפיס מחדש בכל מקרה, בשביל להיות בטוח."

היא נשמה. ממש נשמה, כמו שמישהו נושם אחרי שעצר נשימה בלי לשים לב. "סליחה," אמרה. "אני לא יודעת למה נבהלתי ככה."

"זה בסדר," אמרתי.

הנער הביט בה בפנים רציניות פתאום, בלי החיוך של קודם. "סבתא," אמר בשקט, "זה רק דף."

"אני יודעת שזה רק דף." היא ישבה בחזרה, אבל הפעם החזיקה את התיק שלה בשתי ידיים, כמו משהו שצריך לשמור עליו. "פשוט לא רציתי שהיום הזה… שיהיה בו משהו שנהרס."

הוא לא ענה. רק ישב לידה על משענת היד של הכיסא, דבר שאני בטוח שאסור לעשות, ולא אמרתי כלום.

הדפסתי את התמונה בשנית, מהתחלה.

## מה שהיא לא הסכימה לומר בקול רם

כשההדפסה השנייה יצאה, שלמה הפעם, החזקתי אותה בשתי הידיים והגשתי להם.

היא הסתכלה עליה ורק אמרה "יופי."

אבל הידיים שלה עדיין רעדו מעט כשקיבלה אותה.

הנער הוציא מהכיס עשרים שקלים. זה היה פחות ממחיר ההדפסה והקרטון, אבל הוא בכלל לא הסתכל על המחיר. כשאמרתי לו את הסכום המדויק — ארבעים ושלושה שקלים — הוא חיפש בכיסים, מצא עוד שטר, עוד כמה מטבעות. היא מיד הושיטה ארנק שחור קטן.

"קח מפה," אמרה.

"לא, סבתא, יש לי."

"קח. אל תתווכח איתי היום."

הוא לקח ממנה עשרה שקלים. רק עשרה. וכיסה את השאר בעצמו.

לפני שיצאו, שאלתי אותו שאלה שקופצת לפעמים לאנשים שעומדים עם התמונה כבר ביד. "תתלה אותה בחדר במעונות?"

הוא נעץ בה מבט, ואז בי. "היא תהיה על הקיר שלי. לא משנה איפה."

הסבתא הצמידה את ידה החמה אל קצה הדלפק, כאילו כדי לאזן את עצמה. "אני אתן לך מסמר," אמרה.

ואז הם יצאו החוצה לרחוב אלנבי.

עמדתי ליד חלון הראווה וראיתי אותם. הוא החזיק בידו האחת את התמונה, וביד השנייה — אותה. לא בכפייה. לא בתחושה של לוואי. אלא כמו שמחזיקים דבר שחייבים להעביר הלאה.

## הכיסא ליד הדלת

בסוף המשמרת, כשכיביתי את האור בחנות, הבחנתי בגיליון עם הקפל הקטן — ההדפסה הראשונה, הפגומה — עדיין מונח על הדלפק. שכחו אותו, או שאולי לא רצו אותו בכלל.

לקחתי אותו, גזרתי את הפינה המקופלת בעזרת הסכין הישרה, ותליתי אותו על הקיר האחורי של החנות, ליד תמונות אחרות של לקוחות ששכחו לקחת את התשלילים שלהם. תקעתי בו נעץ אחד, ישר מעל שולחן העבודה שלי, במקום שבו אני רואה אותו כל בוקר כשאני פותח את התריס.

בשבוע שאחריו הגיעה אישה להדפיס תמונות מחתונת הבת שלה. היא עצרה מול הקיר, הצביעה על התמונה עם הקפל הקטן שנשאר, ושאלה: "מי אלה?"

"סבתא ונכד," אמרתי. "יום ראשון שלו באוניברסיטה."

היא לא שאלה יותר. רק חייכה לעצמה, ופנתה חזרה לדלפק להמשיך לבחור אלבום.