רבקה פרץ סידרה את הצלחות על השולחן בסלון בפעם השבע-עשרה באותו בוקר, למרות שאף אחד עוד לא הגיע. השעה הייתה עשר וחצי, ראש השנה, ומהמטבח עלה ריח של תפוח בדבש ורוטב עגבניות שהתבשל מאז שבע בבוקר. בחוץ, ברחוב ביל"ו בפתח תקווה, שכנה שלה תלתה כביסה במרפסת וקראה לילד שירד מהאופניים.
השולחן היה ערוך לתשע נפשות. שתיים מהן לא הגיעו כבר שנה וחצי.
רבקה בת שבעים ושתיים, אלמנה מזה שמונה שנים, גרה לבדה בדירת שלושה חדרים שבה גידלה שלושה ילדים. הבן הבכור, יואב, עבר לגור בגרמניה עם משפחתו. הבת האמצעית, אורלי, גרה בבאר שבע. ונתן, הצעיר, זה שהיה הכי קרוב אליה, גר איתה ברחוב ממש – שתי קומות מעל, בבניין הסמוך.
נתן היה זה שהיא סמכה עליו. כשהתאלמנה, הוא זה שבא כל ערב לבדוק שהיא אוכלת. הוא זה שלקח אותה לרופאים, שתיקן לה את הברז שנזל, שהיה מחזיק את המפתח השני שלה "למקרה של משהו".
לפני שנה וחצי נתן התחתן עם מיכל.
מיכל הייתה יפה, חכמה, עורכת דין במשרד גדול בתל אביב. בהתחלה רבקה שמחה. חשבה שהיא תרוויח עוד בת. אבל כבר בחתונה משהו הרגיש לא נכון – מיכל לא הכירה לה את ההורים שלה כמו שצריך, לא ישבה לידה בשום שלב של הערב, ורבקה זכרה שראתה אותה מסתכלת על השעון פעמיים תוך כדי שרבקה מספרת לה סיפור על נתן כשהיה קטן.
תוך שלושה חודשים נתן הפסיק לבוא בערבים.
תוך חצי שנה הוא הפסיק לענות להודעות באותו יום.
ופעם, כשרבקה חלתה בשפעת וניסתה להתקשר אליו בשתיים בלילה כי הרגישה שהיא לא נושמת טוב, מיכל היא זו שענתה לטלפון של נתן, ואמרה לה בקול קר: "רבקה, זה לא שעה להתקשר. אם זה דחוף באמת, תתקשרי למד"א."
רבקה סגרה את הטלפון וישבה על המיטה, עם היד על החזה, עד שהנשימה נרגעה מעצמה. לא התקשרה למד"א. לא סיפרה לאף אחד.
***
עכשיו, בבוקר ראש השנה, השולחן היה ערוך והכיסא של נתן היה ריק.
יואב התקשר מברלין להגיד "שנה טובה" ולהתנצל שלא יכול לטוס. אורלי הגיעה מבאר שבע עם הבעל והילדים, נשקה לאמא שלה על הלחי ומיד שאלה איפה נתן.
"הוא לא בא," אמרה רבקה, וסידרה מפית שכבר הייתה מסודרת. "התקשר אתמול. אמר שיש להם תוכניות."
"תוכניות? בראש השנה?"
רבקה לא ענתה. היא הלכה למטבח להוציא את התפוח בדבש.
בשתיים וחצי אחר הצהריים, כשכולם כבר ישבו סביב השולחן והמרק כבר הוגש, הדלת נפתחה בלי דפיקה. נתן נכנס עם מיכל מאחוריו, לבוש בחולצה מגוהצת, מחזיק בקבוק יין כמתנה.
"שנה טובה," אמר, כאילו נכנס בזמן. "החלטנו בכל זאת לקפוץ."
רבקה קמה מהכיסא. לא אמרה מילה על האיחור. הביאה עוד שני כיסאות, עוד שתי צלחות.
מיכל התיישבה, הביטה בשולחן, ואז אמרה למישהו – לא ברור בדיוק למי, אולי לחלל – "אמא, את יודעת שהיה אפשר לקנות את החרוסת המוכנה מהסופר. חבל על כל הטרחה הזאת."
השקט שירד על השולחן היה כבד. אורלי הביטה באמא שלה. יואב, בטלפון, שתק.
רבקה לא הגיבה. היא הגישה את המרק.
***
בשבוע שאחרי ראש השנה קרה משהו שרבקה לא סיפרה לאף אחד עד יום כיפור.
נתן ומיכל החליטו לחדש את הדירה שלהם – שתי הקומות מעל רבקה, באותו בניין. שיפוץ גדול, כולל החלפת הרצפה בסלון. במהלך השיפוץ הם ביקשו "להשאיל" את הסלון של רבקה לאחסון רהיטים, כי "אצלך יש מקום, אמא, ואת ממילא לא משתמשת בחדר האורחים".
רבקה הסכימה. כמובן שהסכימה.
שבוע וחצי הסלון שלה היה מלא בארונות, שולחן זכוכית, וקרטונים. היא אכלה בפינת המטבח, על כיסא אחד, כי השני היה חסום.
ואז, ביום שלישי בצהריים, כשרבקה חזרה מקופת חולים כללית אחרי בדיקת דם שגרתית, היא מצאה את הדלת שלה פתוחה. לא פרוצה – פתוחה, כאילו מישהו נכנס ויצא בלי לנעול.
בפנים, מיכל עמדה ליד הארון בחדר השינה של רבקה, עם תיק ניירות פתוח על המיטה. מסמכים. רבקה זיהתה אותם ברגע – זה היה תיק הנדל"ן שלה, עם חוזה הדירה, נסח טאבו, ותעודת עדכון בעלות שערכה לפני שנתיים.
"מה את עושה?" שאלה רבקה, בקול שקט יותר משחשבה שיצא לה.
מיכל לא נבהלה. היא סגרה את התיק לאט. "נתן ביקש שאבדוק כמה דברים. לגבי הדירה. יש לנו כמה שאלות משפטיות, זה הכל."
"אילו שאלות?"
"תשאלי אותו." מיכל הרימה את התיק. "אני צריכה לרוץ, יש לי פגישה."
היא יצאה. השאירה את התיק על המיטה של רבקה, פתוח, עם הנסח טאבו למעלה.
רבקה ישבה על קצה המיטה במשך זמן ארוך. הביטה בנייר. זה היה הבית שלה. הבית שקנו היא ובעלה, זלמן ז"ל, ב-1987, עם הלוואה שלקח שנים לסגור. הבית שבו גידלה שלושה ילדים. הבית שהיה על שמה בלבד, אחרי שזלמן נפטר וההעברה הושלמה.
היא הרימה את הנסח ובדקה שוב, כאילו משהו יכול היה להשתנות ברגע שלא הסתכלה.
הדירה עדיין הייתה על שמה. אבל השאלה שהתחילה לצרוב בה לא הייתה על הבעלות הרשמית – היא הייתה: למה בודקים בכלל?
***
רבקה לא סיפרה לנתן שהיא ראתה. לא סיפרה ליואב או לאורלי.
היא חיכתה.
בערב יום כיפור, כשכל המשפחה התכנסה שוב לסעודה המפסקת, רבקה שמה לב שנתן ומיכל מתלחשים במטבח. היא נכנסה בשקט להביא כוסות, ושמעה קטע מהשיחה.
"…אבל אם היא תעביר את זה לאורלי או ליואב, אנחנו נשארים בלי כלום," אמרה מיכל, קול נמוך אבל ברור. "צריך לדבר איתה לפני שהיא תעשה משהו טיפשי עם עורך דין."
"אמא לא עושה דברים בפתאומיות," אמר נתן.
"את בטוח? אחרי מה שקרה השבוע? היא ראתה אותי עם הניירות. אני בטוחה שהיא חושדת."
רבקה עמדה עם ארבע כוסות ביד, מאחורי הדלת החצי-פתוחה, ולא זזה.
***
ביום ראשון אחרי סוכות, רבקה התקשרה לעורך דין – לא זה שטיפל בענייני המשפחה לאורך השנים, אלא אחד חדש, מהמשרד של חברה שלה מהמרפאה, ד"ר עורכת דין תמר גולן, שמשרדה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
היא נסעה לבד ברכבת מפתח תקווה, עם תיק ניירות משלה – התעודות המקוריות, נסח טאבו עדכני, ותעודת הפטירה של זלמן.
בפגישה, שנמשכה שעה ורבע, רבקה הסבירה הכל: את המפתח שהיה לנתן, את הדירה המשועבדת שרשמה עליו לפני עשר שנים "למקרה חירום", את חשבון החיסכון המשותף שפתחה איתו ב-2015 – שישים ושמונה אלף שקל – "בשביל שיהיה לו קל אם קורה לי משהו".
"אני רוצה לבטל את זה הכל," אמרה רבקה. "אני רוצה שהדירה תהיה רק שלי, בלי שום שיתוף. אני רוצה לסגור את החשבון המשותף ולפתוח חשבון חדש, רק על שמי. ואני רוצה שהמפתח שלו יפסיק לעבוד."
תמר גולן הביטה בה. "את בטוחה? זה ילד שלך."
"אני בטוחה שהיא לא הילדה שלי," אמרה רבקה. "ואני לא יכולה לבטל אותה. אבל אני יכולה להפסיק לשלם על החדר שהיא נכנסת אליו בלי לדפוק."
***
תוך שבועיים הכל היה מוכן. עורך דין אחר, מטעם מחלקת הנוטריון, בא לדירתה של רבקה – לא היא נסעה אליו, הוא בא אליה, ליד השולחן שבו כל ראש השנה היה ערוך לתשע נפשות – וחתמה על ביטול שיתוף הזכויות בנכס. הדירה חזרה על שמה בלבד, בלי שום הערת אזהרה לטובת נתן.
בבנק, בסניף בכיכר בעלזה בפתח תקווה, היא סגרה את החשבון המשותף. שישים ושמונה אלף שקל, שהיו שם שנים, עברו לחשבון חדש שפתחה על שמה בלבד, בלי מורשי חתימה נוספים.
ואז החליפה מנעול.
לא ביקשה מנתן להחזיר את המפתח – פשוט קראה למנעולן ברחוב ז'בוטינסקי, שילמה לו שלוש מאות ועשרים שקל, והחליף את הצילינדר באותו יום.
נתן גילה במקרה, כשבא בערב חמישי בלי להתקשר קודם, החזיק את המפתח שלו מול המנעול, וזה לא נכנס.
הוא דפק. רבקה פתחה, עם סינר על החולצה, ריח של מרק עוף מהמטבח.
"מה קרה למנעול?" שאל, מבולבל.
"החלפתי אותו," אמרה רבקה, פשוט. "שכחתי לספר לך."
"אמא, למה?"
רבקה לא הזמינה אותו פנימה. היא נשארה בפתח, יד על המשקוף.
"כי גיליתי שמיכל חיפשה בניירות שלי בלי לשאול. כי שמעתי אתכם מתלחשים ביום כיפור על מה שיקרה 'אם' אני אעביר את הדירה למישהו אחר. כי כשהייתי חולה ולא נשמתי טוב, היא אמרה לי להתקשר למד"א ולא בא אף אחד לבדוק אם אני חיה בבוקר."
נתן שתק. המפתח עדיין בידו, מיותר עכשיו.
"את יכולה להתקשר לפני שאת באה," המשיכה רבקה. "אני תמיד אהיה בבית בשבילך. אבל אתה לא נכנס יותר בלי שאני יודעת. וגם לא לחפש בניירות שלי."
היא סגרה את הדלת בעדינות. לא בטריקה. סתם סגרה.
בפנים, היא כיבתה את האש מתחת לסיר המרק, ישבה ליד השולחן שבו נשארה עוד צלחת אחת ריקה, והמשיכה לקלף תפוח אדמה, אחד אחרי השני, עד שהסיר היה מלא בדיוק כמו שצריך – בשביל שמונה נפשות, לא תשע.
