האולם כולו השתתק.
הצחוק נעלם כאילו מישהו כיבה אותו בלחיצת כפתור.
כל המבטים הופנו אל הכניסה.
יונתן כהן צעד פנימה בנשימה כבדה, עדיין אוחז בתיק עור כהה. הוא נראה כאדם שרץ כדי לא לאחר לרגע החשוב ביותר בחייו.
רועי להב גלגל עיניים.
“יונתן, בדיוק בזמן,” אמר בזלזול. “הילדה הזאת טוענת שהיא בעלת החברה.”
כמה אורחים צחקקו שוב.
אבל יונתן לא חייך.
אפילו לא לרגע.
הוא ניגש ישר אל נועה.
“סליחה שאיחרתי,” אמר ברכות.
הנערה נשפה סוף־סוף אוויר שלא ידעה שהיא מחזיקה.
ואז יונתן הסתובב אל הקהל.
“אתם באמת חושבים שזו בדיחה?”
השקט חזר מיד.
יונתן פתח את תיקו והוציא ערימה מסודרת של מסמכים.
“אני עורך הדין של משפחת בן־דוד כבר שמונה־עשרה שנה.”
פניו של רועי החווירו מעט.
“יונתן…” הוא התחיל לומר.
אבל עורך הדין הרים יד.
“לא. עכשיו תורי לדבר.”
הוא הרים מסמך אחד.
“זהו המסמך שעליו חתם מייסד החברה, אורי בן־דוד, חודשים לפני פטירתו.”
מסך הענק שעל הבמה נדלק.
המסמך הופיע לעיני כל האולם.
לפתע נשמעו לחישות.
ואז עוד לחישות.
ושוב שקט.
המספר היה ברור.
86%.
שמונים ושישה אחוזים ממניות החברה.
על שמה של נועה בן־דוד.
לא על שמו של רועי.
לא על שם דירקטור כלשהו.
על שמה.
הנערה שעמדה לבד לפני דקות אחדות.
רועי הביט במסך כאילו ראה רוח רפאים.
“אין מצב…” לחש.
אבל כולם כבר ראו.
כולם כבר הבינו.
הצחוק שלהם הפך למבוכה.
כמה מהאורחים השפילו מבט.
אחרים התרחקו מרועי בשקט.
מיכל, אשתו, נראתה המומה לא פחות.
ואז קרה דבר שנועה לא ציפתה לו.
אישה מבוגרת מהשורה הראשונה התקרבה אליה.
אחריה גבר נוסף.
ואז עוד אחת.
“סליחה,” אמרה האישה בעיניים לחות. “היינו צריכים להקשיב לך.”
נועה לא ידעה מה לומר.
כל הערב היא חלמה לנצח.
אבל ברגע הזה היא הבינה שלא רצתה ניצחון.
היא רק רצתה שיראו אותה.
שיראו מי היא באמת.
רועי עמד לבדו במרכז האולם.
בלי צחוק.
בלי ביטחון.
בלי קהל סביבו.
לבסוף הוא הביט בנועה.
לראשונה באמת הביט בה.
“אני טעיתי,” אמר בקול שקט.
הקהל כולו שמע.
“ואני מתנצל.”
נועה הביטה בו כמה שניות.
היא הייתה יכולה להשפיל אותו כפי שהוא השפיל אותה.
כולם חיכו לתגובה.
אבל היא רק חייכה חיוך קטן.
חיוך בוגר הרבה מעבר לגילה.
“סבא שלי תמיד אמר לי,” אמרה, “שהכוח האמיתי לא נמדד לפי כמה אנשים מפחדים ממך.”
האולם היה דומם.
“אלא לפי כמה אנשים אתה בוחר לכבד.”
אפילו יונתן חייך.
וכמה מהאורחים מחאו כפיים.
לאט.
ואז עוד אנשים.
ועוד.
עד שכל האולם עמד על רגליו.
מחיאות הכפיים מילאו את החדר.
אבל נועה כמעט לא שמעה אותן.
היא הסתכלה אל התמונה של סבה שהופיעה על המסך הגדול.
ולרגע אחד נדמה היה לה שהוא מחייך אליה בחזרה.
היא הגיעה לשם כילדה שאיש לא הכיר.
והיא יצאה משם כאדם שאיש כבר לא ישכח.
